בוטים של עוזר אישי שחיים בטלגרם ובוואטסאפ

מה אנחנו בונים

אנחנו בונים בוטים של עוזר אישי שחיים שם שהעבודה באמת מתרחשת — בטלגרם או בוואטסאפ — ומדברים עם האנשים והמערכות שהעסק שלכם כבר משתמש בהם. קול, טקסט, עברית או אנגלית. כל בוט מותאם לעסק ספציפי, עם הזיכרון שלו, הגבולות שלו, וקבוצת סוכנים ברקע שפועלים בשקט לפי לוח זמנים.

היישום הראשון

אדריכלית עצמאית ניהלה את כל הפרקטיקה מהראש. סטטוס של פרויקטים, החלטות מהעבר, היסטוריית לקוחות, דדליינים של מכרזים, ארכיון מסמכים, התכתבות.

היא לא הייתה צריכה צ’אטבוט. היא הייתה צריכה מערכת שמנהלת את היום-יום שלה, מחזיקה זיכרון חי של הפרקטיקה, ונעשית מועילה יותר ככל שעובדים איתה.

מה העלינו לאוויר

בוט עוזר אישי בטלגרם, מבוסס על Claude, שמבין קול וטקסט בעברית. הוא יושב בערוץ שהיא כבר עובדת בו — מהטלפון, בשטח, באמצע פגישה.

מתחת לעוזר, שכבת זיכרון שגדלה עם הפרקטיקה. כל אינטראקציה, כל מגע עם פרויקט, כל החלטה — נכנסים למאגר ידע שהעוזר שולף ממנו בהמשך. ככל שהפרקטיקה זורמת דרך המערכת, היא מתחדדת.

קבוצה של סוכנים ממוקדים רצים ברקע לפי לוח זמנים: סריקת מכרזים יומית, סקירת התכתבות שבועית, תקצירי סטטוס פרויקטים תקופתיים. כל אחד עושה דבר אחד טוב, חוזר דרך העוזר, וניתן לכוונן בנפרד.

פרטיות: תשתית נפרדת, המידע שלה נשאר שלה, בלי זיכרון משותף בין לקוחות.

איך זה נראה ביומיום

הבוקר מתחיל בתקציר בטלגרם — מכרזים חדשים ששווה להסתכל עליהם, הודעות שצריכות מענה השבוע, מה זז בכל פרויקט פעיל. הערות קוליות מגיעות מהרכב ומביקורי שטח ונכנסות גם הן לזיכרון. בערב, מתייגים את ההחלטות של היום במשפט אחד לכל אחת, כדי שהמערכת תזכור למה, לא רק מה.

מה למדנו

הזיכרון הוא המוצר. העוזר הוא רק הממשק. אנשים מניחים שהערך נמצא בצ’אט, אבל היתרון האמיתי הוא שכל הערה חולפת הופכת לקונטקסט עתידי. הארכיטקטורה חייבת לעמוד בזה — בלי אובדן, בלי דליפות, בלי שכחה — אחרת הכל מתפרק.

זה היה היישום הראשון של דפוס שאנחנו מביאים עכשיו לעסקים קטנים נוספים.